Life at times

איך נולד "לפסנתר באהבה"?

החיים מובילים לעיתים למקומות לא צפויים.

כשעליתי לארץ בשנת 1989, הייתי מוזיקאית צעירה ונמרצת, פסנתרנית, מורה לפסנתר ומלחינה, שמאחוריה שנים רבות של אימונים בנגינה ולימודי מוזיקה אינטנסיביים ביותר. היתה לי קונספציה מאד ברורה לגבי מיהו תלמיד ומיהו מורה, לגבי ההשקעה הדרושה, וכמה שעות יש להתאמן בנגינה כל יום. זה היה מאד פשוט: המורה דורש והתלמיד עושה; התלמיד נדרש למשמעת מלאה, ועל כתפיו מוטלת האחריות להשקיע בנגינה; המורה בוחר את גישתו, והתלמיד יכול רק לקבל אותה, להתאים את עצמו, ולעשות את הנדרש. תלמיד שבחר במוזיקה כמקצוע, רכש באופן זה ידע רב, גישה רצינית ביותר לעבודה, ומוטיבציה להצלחה. על הנאה איש לא דיבר. המטרה העיקרית היתה להצליח בקונצרטים, וההנאה, אם בכלל, היתה תוצאה של הצלחה.

בבואי ארצה האמנתי במאת האחוזים בדרך הזאת כדרך יחידה.

מספר שנים של חיים בארץ יצרו סדקים בקונספציה הזאת.

ראשית, שאלתי את עצמי איך קורה שרוב האנשים שלמדו מוזיקה בבית ספר ברוסיה (והרי ברוסיה כל ילד לומד נגינה) – לא מנגנים להם להנאתם? האם יתכן שהיתה דרושה להם אוריינטציה אחרת כליווי ללימודי הנגינה? האם יתכן שהדגש על הצלחה בנגינה היה גדול מהדגש על אהבה למוזיקה? האם יתכן שהחוליה החסרה היא ההנאה הצרופה מהנגינה?

שנית, הסתכלתי סביב וראיתי:

  1. לילדים היום יש מגיל צעיר אפשרויות רבות להנאה מידית ללא מאמץ. ילדים היום מבלים שעות ארוכות ביום ליד הטלוויזיה או המחשב ולרשותם הנאות מיידיות בלחיצת כפתור. התפתחויות טכנולוגיות כמו האינטרנט, מדיית ההמונים, מגוון משחקים וסרטים, וכל מיני סוגי מוזיקה אלקטרונית עכשווית, מבריקה ומושכת, הובילו את הנוער לעולם מלא בקסמי הטכנולוגיה, והם מחפשים "להעביר זמן בכיף". המילה "כיף" קיבלה מקום מרכזי בחיי היומיום של הילדים והנוער.

  2. המחנכים, כמובן, תמימי דעים, שפעילות רבה מן הסוג הזה היא לא לטובת הילד, שחשוב שילד יעשיר את עולמו וידיעותיו, ושחשוב שיעסוק גם בעיסוקים, חוגים ותחביבים שמתרחשים בעולם המציאות (בניגוד לעולם הוירטואלי). למרות זאת, הבנתי שבבואנו לבנות חינוך מוזיקלי שיצליח להגיע אל הילד של היום – עלינו לקחת בחשבון את ההתפתחות הטכנולוגיתחברתית הזאת, ואת ה"העברה של זמן בכיף" כעיסוק מתמשך יום יומי שכיח.

  3. המציאות החדשה הזיזה את הפסנתר הצידה ככלי נגינה מסובך, שדורש הרבה זמן והשקעה. עד המאה ה-20 היה הפסנתר כלי נגינה חשוב ומבוקש, שתפס מקום מרכזי בחייהם של אנשים. היום מעטים לומדים לנגן בפסנתר.

  4. אמנם גם בזמננו ישנם תלמידים שיש להם מוטיבציה להצליח, שמתאמנים שעות בפסנתר, ניגשים לבחינות בגרות בנגינה, ומשתתפים בתחרויות נגינה. תלמידים אלה בדרך כלל נתברכו בתמיכה משמעותית מצד המשפחה אחד התנאים החשובים להצלחה, וגם במורים כישרוניים עם הרבה ידע, ניסיון, ואהבה לעבודת ההוראה.

  5. אבל רוב הילדים לא זוכים לתנאים כאלה, והם מגיעים ללימודי הפסנתר עם מוטיבציה מועטת יחסית, ללא תמיכה מספקת מהמשפחה, ולעיתים אף אין להם פסנתר בבית. לעיתים הילדים האלה הם לא פחות כישרוניים. איך להביא את הילדים שרחוקים מעולם המוזיקה לאהבת הפסנתר? המשימה איננה פשוטה, אך אפשרית.

  6. כאשר התלמידים שלי אוהבים את היצירה תהליך הלימוד והעבודה נעים ומביא לתוצאות טובות. גם להורים קל יותר לתמוך בנגינה של הילדים שלהם כשהם רואים את ההנאה של הילד והחשק שלו.

מתוך התובנות האלה, לאט לאט חדרה אלי ההכרה שעלי לקבל את המציאות באופן חיובי, בגמישות, בהבנה, ותוך המון סבלנות; שהמציאות הזאת דורשת שינוי בגישה לתלמיד, לרפרטואר ולמהלך השיעור שהחשוב ביותר הוא להפוך את הפסנתר ממפחיד לידיד. בהדרגה הבנתי שלמעשה דרושה גישה חדשה להוראת המוזיקה. ראיתי עד כמה נגינה בפסנתר היא לא רק הזזת האצבעות ורכישת הטכניקה. והבנתי לעומק שההנאה של התלמיד היא כלי מרכזי וקריטי בתהליך לימוד הנגינה בכלי. המילה "כיף" פתאום קיבלה מקום רלוונטי וחיובי. מתוך תובנות ומחשבות אלה נוצרה גישתי החדשה.

התחלתי לכתוב יצירות עבור תלמידי יצירות שכיף לנגן אותן, שהצליליות שלהן נעימה, מושכת ומעניינת. בנוסף, הקפדתי שהטקסט המוזיקלי ביצירותי יהיה נוח לביצוע – נגיש לקריאה, עם מרקם ברור, ברמת קושי מתאימה, ובלי סיבוכים מיותרים. התחלתי לכתוב יצירות שנשמעות מורכבות אבל בעצם הן פשוטות לנגינה, ולהפתעתי ראיתי בכך ברכה רבה מן הרגע הראשון. שוב ושוב התלמידים למדו בשקיקה יצירות וביקשו עוד ועוד. המשכתי, איפוא, לכתוב מוזיקה עבורם במשך שנים רבות.

בדיעבד אני רואה שמה שהווה עבורי קושי לא קטן בעבודתי כמורה לפסנתר – שימש כמקפצה לכתיבת מוזיקה רבה ובמובן זה היה מאד לטובה. היום אני מבינה כמה טוב שתלמידי התמודדו עם קשיים, שלא היה להם פסנתר, שהיה להם קשה להתחייב להתאמן, ושהייתי חייבת למצוא דרכים להתקדמות עם אימון מועט ביותר. בזכות זה כתבתי את כל היצירות האלה, ראיתי הרבה ברכה בהוראה, ואני אסירת תודה.